אנשי התרבות מדברים: למה יותר אמנים בוחרים לשתוק ולא להביע דעה פוליטית?

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מעניינת בנוף התרבותי הישראלי – יותר ויותר אמנים, שחקנים, זמרים ויוצרים בוחרים לשמור על שתיקה בנושאים פוליטיים. אנשי תרבות, שבעבר היו מובילי דעה ומשפיעים חברתיים, מעדיפים כיום להתמקד ביצירתם האמנותית בלבד, תוך הימנעות מהבעת דעות פוליטיות פומביות. מאמר זה בוחן את הסיבות לתופעה זו ואת השלכותיה על התרבות הישראלית.

השתיקה הפוליטית – מגמה גוברת בקרב אמנים

סקר שנערך בשנת 2022 בקרב אמנים ויוצרים ישראלים הראה כי למעלה מ-60% מהם נמנעים במכוון מלהביע עמדות פוליטיות בפומבי. זוהי עלייה משמעותית לעומת עשור קודם, אז רק כ-35% דיווחו על הימנעות דומה. מה גורם לאמנים שבעבר היו קולניים בדעותיהם לבחור בשתיקה?

הסיבות להימנעות מהבעת עמדה פוליטית

חשש מפגיעה כלכלית הינו גורם מרכזי בבחירה לשתוק. אמנים רבים חוששים שנקיטת עמדה פוליטית ברורה עלולה להרחיק קהלים פוטנציאליים, להוביל לביטול הופעות או להפסד חוזים. בחברה הישראלית המקוטבת, הבעת דעה פוליטית עלולה להתפרש כנקיטת צד במחלוקת הפוליטית הנמשכת, ולהוביל לחרם צרכני מצד הצד הנגדי.

בנוסף, הרשתות החברתיות והשיח הציבורי הפכו לאגרסיביים יותר. אמנים שמביעים דעות פוליטיות חשופים לביקורת חריפה, להשמצות ולעתים אף לאיומים. המחיר הנפשי והרגשי של ההתמודדות עם תגובות שליליות אלו גבוה, ורבים מעדיפים להימנע ממנו.

האם יש מקום לאמנות א-פוליטית?

שאלה מרכזית העולה בהקשר זה היא האם אמנות יכולה להיות אמנות ללא עמדה פוליטית. רבים טוענים כי אמנות היא פוליטית מעצם טבעה, גם כאשר היא לא עוסקת ישירות בנושאים פוליטיים. היסטורית, אמנים היוו את המצפן המוסרי של החברה, ושימשו כקול עבור קבוצות מודרות ורעיונות חדשניים.

מנגד, יש הטוענים כי דווקא בתקופה של קיטוב פוליטי עמוק, יש ערך בביטוי אמנותי שחוצה מחנות ומאפשר לאנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית להתאחד סביב חוויה תרבותית משותפת. האם זוהי בריחה מאחריות חברתית או דווקא אסטרטגיה חכמה ליצירת גשרים?

השפעת הפוליטיקה על עולם התרבות והאמנות

הפוליטיזציה של התרבות בישראל אינה תופעה חדשה. מאז הקמת המדינה, אמנות ותרבות היו כלי לבניית זהות לאומית וביטוי לחזון הציוני. אולם בשנים האחרונות, כשהשיח הפוליטי הפך למקוטב יותר, נראה שגם עולם התרבות הפך לזירת קרב אידיאולוגית.

מוסדות תרבות, פסטיבלים ואירועים אמנותיים מוצאים את עצמם תחת מיקרוסקופ פוליטי, כאשר מימון ציבורי מותנה לעתים בתכנים "ראויים". מציאות זו מחריפה את הדילמה של האמנים ומעמיקה את הנטייה לבחור בשתיקה.

קולות מעולם התרבות

אמנים ותיקים מביעים דאגה מהמגמה החדשה. "בשנות ה-70 וה-80, היינו גאים להביע דעה ולעמוד מאחוריה", אומרת זמרת ותיקה בראיון לעיתון הארץ. "היום, הדור הצעיר חושש. האקלים השתנה לגמרי."

יוצרים צעירים, לעומת זאת, רואים את הדברים אחרת. "הבחירה שלי להתמקד באמנות ולא בפוליטיקה אינה נובעת מפחד", אומר במאי צעיר. "אני פשוט מאמין שהיצירה שלי יכולה לגעת ביותר אנשים אם היא לא תזוהה עם צד פוליטי מסוים."

המחיר החברתי של השתיקה

בעוד שהבחירה האישית של כל אמן מובנת, עולה השאלה – מה המחיר החברתי של שתיקת האמנים? האם החברה הישראלית מאבדת קולות חשובים בשיח הציבורי? האם מדובר בויתור על תפקידם ההיסטורי של אנשי תרבות כמובילי שינוי חברתי?

היסטוריונים של תרבות מזהירים כי תקופות בהן אמנים חששו להביע דעה פוליטית היו לרוב תקופות של נסיגה בחופש הביטוי והיצירה. האם זהו סימן מדאיג לכיוון אליו פונה החברה הישראלית?

לקראת עתיד של שיח תרבותי מאוזן

למרות המגמה המדאיגה, יש גם סימנים מעודדים. יוזמות שונות מנסות ליצור מרחבים בטוחים לשיח פוליטי מכבד בתחום האמנות והתרבות. פסטיבלים ואירועים המקדמים דיאלוג בין קבוצות שונות בחברה הישראלית מראים שיש דרך לשלב בין אמנות לפוליטיקה מבלי להזדהות עם מחנה פוליטי מסוים.

אולי האתגר האמיתי הוא למצוא את האיזון הנכון – להשמיע קול ערכי וביקורתי מבלי להיגרר לפוליטיקה המפלגתית הצרה. זוהי משימה מורכבת, אך כזו שיכולה להעשיר את השיח הציבורי בישראל ולחזק את מעמדה של האמנות כמרחב לחשיבה ביקורתית ויצירתית.